מבט נכון על התפילה

   וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ... אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק... וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי... וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם... ה' אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם... הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם: וַיִּקַּח הָעֶבֶד... וַיֹּאמַר, ה' אֱלֹקי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם... וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת... וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה' וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹקי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי...  (בראשית כ"ד ב' - כ"א)chemas-microsoft-comfficeffice" />>>

   אליעזר עבד אברהם נשלח לחפש אישה ליצחק. אליעזר אכן יוצא לדרך ומתפלל לה' שיצליח דרכו. ומכיוון שלא ידע באיזה דרך ימצא את הנערה המבוקשת, לכן ביקש אליעזר בתפילתו מה' - שיעשה חסד עם אדונו אברהם, והַנַּעֲרָה אֲשֶׁר יאֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה - זו תהיה האישה המיועדת ליצחק. ואכן השם שמע את תפילתו, ועוד בטרם גמר להתפלל - כבר יצאה רבקה מביתה לכוון הבאר וכו'.>>

   ולכאורה הדבר תמוה! הרי אליעזר לא יצא לצורכי מסחר עבור אברהם - אלא הוא נשלח בשליחות נשגבה ביותר. הוא נשלח להביא את האישה שאמורה להיות האימא של כל עם ישראל בעתיד, והרי אברהם אבינו אמר לו בזה הלשון: "השם אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם... הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם" אם כן, מדוע אליעזר ראה צורך כל כך גדול להתפלל "ולהתחנן" להשם שיצליח דרכו (וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם... וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי)? מדוע הוא לא הסתפק בזה שאברהם אבינו - כבר התפלל ומתפלל להצלחתו? מה כבר יכולה להוסיף תפילתו על תפילתו של אברהם? >>

   שאלה זו נשאלת מתוך נקודת הנחה שתפילה של גדול הדור - יותר חזקה ועוצמתית מתפילה של בן אדם רגיל, שהרי היא תפילה יותר זכה וממילא היא פועלת בשמיים יותר מאשר תפילה של אדם פשוט, ומכיוון שאברהם אבינו מסתמא כבר התפלל שאליעזר יצליח בדרכו {שהרי הוא שלח אותו למטרה נשגבה וגורלית ביותר} אליעזר כבר יכל להיות רגוע ולהסתפק בזה. אך האמת היא הפוכה! האמת היא שאדם שמתפלל על עצמו עם כל הלב ומתוך השתפכות להשם - פועל יותר מכל מי שיתפלל עבורו - ואפילו יותר מגדול הדור! ואת זה אנו לומדים מהמדרש {שמות רבה פרשה ג ד"ה ויאמר} שכשסילק אברהם אבינו את ישמעאל והגר מביתו, נגמרו להם המים שבחמת וישמעאל עמד למות, ומבואר במדרש שם שהגר באה בתביעה להשם ואמרה: הרי אתה הבטחת לי שתרבה את זרעי {בראשית ט"ז י'} ועכשיו אתה ממיתו בצמא? ולמרות שהגר טענה טענה חזקה, לא כתוב בפסוק וישמע אלוקים את קול הגר, אלא וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים אֶת קוֹל "הַנַּעַר" (בראשית כ"א י"ז) ולכאורה מדוע ה' שמע לתחנוני ישמעאל ולא לתחנוני אמו? הרי לאמו הייתה טענה עצומה, ואם כן במה עדיפה על זה "תחינתו" של ישמעאל - אדם בלי זכויות שאפילו המלאכים חפצו במיתתו {יעוין במדרש שם}? מכאן אנו למדים: שהתפילה של האדם עצמו - פועלת יותר מכל אדם אחר, ואפילו אם יבא אדם אם הטענה הכי גדולה {הגר הרי טענה טענה חזקה להשם כמו שמבואר במדרש הנ"ל} למרות הכל זה פחות עוצמתי מתפילה פשוטה של האדם הפשוט ביותר על עצמו! ואת זה ידע אליעזר: שגם אם הצדיק הכי גדול יתפלל להשם שישלח לו מלאך שיכוון אותו בדרך הנכונה, וגם אם זה יהיה אברהם אבינו - עדיין לא מובטח לו שיצליח בשליחותו, כיוון שבלי תפילה - אין כלום! ובשמיים התפילה הכי מעולה - זה התפילה של האדם עצמו, וכוחה יותר חזק מתפילה של גדול הדור עליו! לכן אליעזר לא הסתפק בתפילתו של אברהם אבינו והתפלל בעצמו. >>

   והמתבונן היטב בפרשה רואה, שאליעזר לא נזכר בה' רק בתחילת דרכו - מתוך פחד שמא לא יצליח בשליחותו, אלא גם כשכבר ראה שהצליח במשימה ואכן נמצאה האישה ליצחק, גם אז הוא זכר את ה' והילל אותו... וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה' וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹקי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי... וזה מלמד אותנו שלושה כללים חשובים בתפילה: א. התפילה הכי חזקה ועוצמתית - היא תפילת האדם על עצמו. (אליעזר לא מסתפק בתפילתו של אברהם - והוא מתפלל בעצמו) ב. אחרי כל תפילה להשם - צריכה לבא גם הודאה, אחרי שהאדם רואה שנתקבלה תפילתו ברוך השם, אסור לו לשכוח את ה', והוא חייב להודות לה' על הישועה באותה התלהבות ובאותה דביקות שבה התפלל בהתחלה. ("וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ" לַה' וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה'...) ג. ההודאה צריכה להיות מידית (וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת... וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַהשם וַיֹּאמֶר...).>>

יש פשוט וזול - אך יקר וחשוב!>>

   וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר... וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה... לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת, ומבאר רש"י הקדוש: וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן - תקומה הייתה לו שיצא מיד הדיוט ליד של מלך. (בראשית כ"ג י"ז - י"ח)>>

   בבוקרו של יום חורפי קם אדם העונה על השם ראובן סהרוריאן וזעק: "עד מתי"!>>

   עד מתי אלבש את בגדי העלובים והפשוטים בו בזמן ששכני מהקומה מתחתי לובש בגדים יקרים ומהודרים, עד כדי כך ששווים של הגרביים אשר גרובות על רגליו עולות על שווים של כל מערכת הבגדים שאני לובש?>>

   עד מתי אוכל על שולחן בן שלוש רגליים ופרוטזה (רגל תותבת) ואישן על מיטה המתקפלת מעצמה באמצע השנה מחמת חולשתה?>>

   עד מתי אהיה לסוג ב', אדם נחות ובלי מעמד?>>

   ועוד הרבה "עד מתיים" מן הסוג הזה עלו בראשו של סהרוריאן השבור.>>

   ואתה בתור ידידו רואה את יגונו העמוק של חברך ועינך כלות ובפיך מתנגנת השאלה: כיצד אפשר לנחם אדם שכזה ולהעלות בדל של חיוך על שפתיו הקמוצות?>>

   בפרשת השבוע אנו מוצאים את המרשם לכך: וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן - תקומה הייתה לו שיצא מיד הדיוט ליד של מלך, ראובן היקר! דע לך שאתה אדם חשוב, כיוון שאתה בן תורה! אתה בבחינת "מלך", הבגדים שעליך הם בגדים חשובים, כיוון שחשיבות אינה נמדדת בצבע הבד או בחברה המייצרת ולא בעניבה המצורפת למערכת הבגדים, אלא הבגדים מקבלים את חשיבותם מהאדם הלובש אותם!>>

   מי לא שמע על האדרת של אליהו הנביא (מלכים ב', ב' י"ג), שבה בקע אלישע את המים לשניים וחולל ניסים? וכן בימנו אנו, אנשים הולכים לבית של הרב חיים קנייבסקי שליט"א בשביל לשבת על הכסא של אביו הסטיפלר זצ"ל, אנשים לובשים את הגלימה של הבבא סאלי זצ"ל, והעולם מלא וגדוש בדוגמאות שמהם אנו למדים שחפצים מקבלים חשיבות בגלל השתייכותם לאדם חשוב.>>

   וכעת בואו נקח לדוגמא את הכסא של הסטיפלר זצ"ל, מה כל כך מיוחד בו? בסך הכל כסא דהוי ללא ריפוד, איזה נוחות כבר אפשר להרגיש כשיושבים עליו? מדוע לא עדיף להיכנס לחלון ראווה יוקרתי ולשבת שם על כסא מסג' מעור מתכוונן, עם מעמד לרגליים ומשענת חשמלית שנוסעת אחורה והופכת את הכסא למעין מטה? מדוע לשם לא רצים אנשים בלהיטות? כיוון שהכסא הענתיקה והפשוט של הסטיפלר זה כסא של אדם גדול! וסיבה זו בלבד מקנה לו את חשיבותו!>>

   (ולהבדיל בין הטמא לטהור, השקפה זו מקובלת בכל העולם - ולא רק אצל בני התורה! שהרי כבר שמענו על נעל שנמכרה בסכום בן כמה אפסים בגלל שהייתה שייכת לאדם מכובד, וכמו כן שמענו על גופיה מלוכלכת שנקרעה בין אוהדים לגזרים כשכל אחד ראה זכות לעצמו לקפוץ כמו תרנגול ולרמוס את כל מה ומי הנקרא בדרכו העיקר שיזכה לקבל חתיכה מהסמרטוט שהיה מלובש על אחד המוערצים עליו).>>

   חבר יקר! עם ההשקפת חים הזאת אפשר להעביר את יגונו של ראובן ולמרוח את פניו בחיוך אמיתי על ידי שתאמר לו: ראובן היקר! אתה לומד תורה, אתה קרוב לאלוקים, הכסא הרעוע שלך זה כסא יקר כיוון שזה כסא של אברך טהור המוסר את נפשו למען בוראו! השולחן שלך בן השלוש רגליים והפרוטזה בבחינת מזבח והוא קדוש! כיוון שאוכלים בו ואומרים עליו דברי תורה, סועדים בו בשבת ג' סעודות! חדר השנה שלך אשר ראה כבר דור שלישי בעולם עדיין עומד בשיא חשיבותו כיוון שהוא בבחינת קודש הקודשים אשר שם השכינה שורה (עיין מלכים ב', י"א ב' ובמפרשים שם), וכל זה בגלל שאתה בן תורה העושה את רצון קונך וחי את חייך על פי המפה התורנית, ממילא כל מה שיש לך מקבל חשיבות ומעמד גבוהה למרות שמבחינה חומרית כָּמוּתוֹ מועטת והוא עשוי מחומר זול ופשוט! שהרי זה בבחינת מעט הכמות - אך רב האיכות!>>

   ואת החשבון הזה יכול כל אחד לעשות - לא רק בני תורה! כל אדם באשר הוא המקיים את מצוות הבורא יכול וצריך לומר לעצמו: גם אם אני שרוי בחובות גדולים, האוברדרפט נוגס בי ללא רחם, אין לי שום קרן אור שתאיר לי את חיי הקשים, כל עוד ומדובר באדם שמאמין בה' ומקיים את מצוותיו, יכול הוא להתעודד ולשמח בחלקו, שהרי הוא אדם חשוב! הוא עמל להביא טרף לביתו ובערב למרות כל העיפות והתשישות שיש לו הוא מקריב מעצמו והולך לשיעור תורה! הוא משקיע את נשמתו ונשימתו בשביל שבניו ילכו בדרך ה' ויקיימו את מצוותיו! הוא תומך בכוללים וישיבות ובכך הוא קונה לעצמו חלק בלימודם, אם כן הוא אדם מכובד ויקר! ואם הוא מכובד, הרי שכל הסובב אותו מתייקר ונהפך למכובד ומיוחד.>>

   אך כל זה בתנאי: שהאדם עושה את רצון אלוקים ומקיים את מצוותיו כפי כוחו, רק על אחד כזה אפשר לומר את דברי רש"י: וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן - תקומה הייתה לו שיצא מיד הדיוט ליד של מלך, שהרי הוא באמת מלך!>>

   ואולי על פי זה אפשר לתת היבט נוסף למשנה שאמרה: (אבות ד' א') איזהו עשיר? השמח בחלקו! והמשנה לא אמרה השמח במה שיש לו - אלא השמח בחלקו, כיוון שהמשנה לא מתכוונת לחפצים הגשמיים שיש לאדם - אלא כוונתה שאדם ששמח בחלקו הרוחני, במידותיו ותכונותיו הטובות, במעשים הטובים שהוא עושה, אדם זה מגיע למסקנה שהוא מיוחד וחשוב, ואם הוא אדם חשוב - כל חפציו מקבלים ערך אחר, הם נהיים מיוחדים יותר, כבר טוב לו במה שיש לו, וממילא הוא מרגיש עשיר.>>

באיזה צבע אתה בוחר?>>

   וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ... הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּך... וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם... וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר... נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה, קַח מִמֶּנִּי... וַיַּעַן עֶפְרוֹן... אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא... וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת... וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן... לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ:>>

   כשמתבוננים בפסוקים הללו, רואים שיש מעט שינויי לשון. "באוזני" בני חת, "לעיני" בני חת, "באוזני" עם הארץ, "לכל" באי שער עירו, וצריך להבין: כל זאת - למה?>>

   אברהם "האבל" צועד אחר מיטתה של אשתו, אנשי עירו מצטרפים אליו ומלווים את המנוחה "שרה". אברהם מודיע שהוא חפץ לקנות את מערת המכפלה בכדי לקבור שם את שרה, לשם כך הוא מבקש שיפגישוהו עם "עפרון החיתי" בעל המערה.>>

   עפרון שומע שהאדם מספר אחד בעולם מחזר אחריו, (עיין רש"י כ"ג י'), מה הוא עושה? ניגש לראי, מסדר את הפפיון, מותח את הכרס, מקנח את האף ויוצא לקהל הרחב. שם הוא מפגין את טוב ליבו וגודל נדבנותו, ובפני כל קהל הצופים - הוא מעניק לאברהם את המערה "ב-ח-י-נ-ם".>>

   כאן התורה מרחיבה! היא מראה לנו בחוש מה ההבדל "בין אור לחושך", בין "עפרון לאברהם".>>

   עפרון מפגין "רוח", הוא עולה לבמה - מוציא מגה-פון "ומכריז" על טוב ליבו "בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת". ולא רק באוזניהם, אלא גם "לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ", בפני כל התיירים והמלווים שבאו ללוויה. (ורש"י מגלה לנו שכולם בטלו ממלכתם ובאו ללוות את שרה). שלוש פעמים צועק עפרון את המילה "נתתי"! הַשָּׂדֶה נָתַתִּי... הַמְּעָרָה... נְתַתִּיהָ, לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּך... הוא מראה איזה "בעל חסד" מופלג הוא, והוא דואג שכל העולם יידע על כך.>>

   מצד שני, אברהם מוותר על מתנתו ומבקש לשלם "במזומן", הוא מתחנן לעפרון: נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה, קַח מִמֶּנִּי. וכאן לא מוזכר שאברהם עשה זאת "לעיני בני חת - לכל באי שער עירו"! אברהם לא התהדר בצדקותו - בכך שאינו חפץ ליהנות ממתנת חינם. >>

   ואז לפתע ההצגה משתנה: פתאום עפרון יורד למחתרת ומנמיך את הטון, הוא לא מכריז את המילים "לעיני בני עמו", הוא משתדל שלא יגיעו הדברים "לכל באי שער עירו", וַיַּעַן עֶפְרוֹן... אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא, הוא משתדל לסגור את העסקה בארבע עיניים! אברהם משלם, גם כאן לא מוזכר שהתשלום היה "לעיני בני חת לכל באי שער עירו", ואחרי שעפרון מקבל את הכסף, כותבת התורה: וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן... לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ: שוב פעם עפרון חוזר לבמה ומכריז בפני כולם שמערת המכפלה עברה לידי אברהם.>>

   התורה מרחיבה בתיאור המעמד, בכדי להראות לנו מה ההבדל בין "לבן לשחור"! עפרון - אוויר גדול, מלא רוח וגאווה, תאב לממון ולכבוד. ומצד שני, אברהם - שונא מתנות, עניו וצנוע, פשטן ולא מחפש כותרות.>>

   שתי הסגנונות הללו לא היו רק אז. גם היום ניתן למצוא את שני הסוגים הללו. יש את הסוג של "אברהם". צנועים, מדברים מעט ועושים הרבה, שונאים מתנות חינם, בורחים מהכבוד, ויש את הסוג של "עפרון". בלי שיזכירו את השם שלהם ברדיו במבצע "שנור ותרום" מאה ואחת פעם כמניין "מיכאל", הם לא יתרמו שקל. יש אנשים שעל כל תרומה רוצים שיקימו להם "אנדרטה"! ספסל זה שופץ על ידי הנדיב הנכבד רודף צדקה וחסד וכו', אני אישית מכיר בית כנסת, שהנדיב ביקש "אנדרטה" עוד לפני שתרם את התרומה, ואחרי שהקימו עבורו "שיש גדול עם שבחים מהאגדה", הוא סחב את הגבאים שנתיים - ובסוף לא נתן את התרומה, עד שהגבאים התיאשו ממנו והסירו את האנדרטה מהקיר. אדם זה כבר עבר את "עפרון". עפרון לפחות הציע לאברהם מתנה, אך זה לא נותן כלום.>>

   האמת היא שטבע זה של "לעשות רוח ורושם", לא קיים רק אצל בני אדם. מסופר על "יון צעיר" (גוזל) שהגיע לפרק השידוכים, וכמו כל בני התורה, פנו הוריו לשדכנית. לאחר זמן הוא קיבל הצעה מפתה. יונה עדינה ולבנה, בת גילו, הוריה מתחייבים על דירה בבני ברק (קן על אחד העצים), היון לא יכל לסרב - והוא יצא לפגישה. אחרי שהם קנו פיצה ושתו פפסי כפי המסורת, החל יון לברר אצל זוגתו לעתיד, היכן למדה, כמה אחים יש לה, איזה מקצוע היא יודעת, האם "חינוך מיוחד" או "חיכוך חד", תוך כדי הטיול הם עברו ליד ארמונו של שלמה המלך. ואז, החליט יון שזה הזמן להרשים את זוגתו לעתיד: את יודעת איזה חזק וגיבור אני? אם אני רוצה, עם כמה נקישות במקור שלי - אני מפיל את הבניין הענק הזה שבנה שלמה במשך כמה שנים. היונה התמימה נשאה לעברו זוג עיניים עגולות ואמרה: באמת? אתה כזה גיבור? איזה מקסים, אני כל כך מאושרת... >>

   שלמה המלך (שידע שפת בעלי חיים) ישב בארמונו ושמע את הדברים - והוא ביקש מיון לעלות אליו. שאלו שלמה: אתה לא מתבייש? כך אתה מזלזל בארמוני? השיב לו יון: שנינו יודעים את האמת שהכל רוח. אבל מה איכפת לך שאני עושה רושם על זוגתי לעתיד? חייך שלמה ושילחו לנפשו.>>

   פרש היון את כנפיו התמירות וחזר ליונה, שאלה אותו יונה: למה קרא לך שלמה המלך? השיב לה יון: הוא התחנן לפני שלא אממש את האיום שלי ולא אחריב את ארמונו.>>

   כאן אנו רואים "שעפרון" יש לא רק בבני אדם, אלא גם בבעלי חים. ואת הנקודה הזו צריך לתקן, כי היא הורסת לאדם את כל המנגנון שלו כבן אדם. מה הכוונה?>>

   נסעתי באוטובוס לפני כחודש, הנהג היה נראה "טוב", עשה הרבה רושם על הנוסעים, צעק נאם והתרברב, הוא שידר עוצמה וסמכות, היה נראה שאם היו ממנים אותו לראש הממשלה - הוא היה פותר למדינה את כל הבעיות. לא היו עניים (כי הוא היה זורק אותם מהמדינה), לא  היה פשע (כי פשע היה הופך לנורמה), לא היה בעיות תקציב לישיבות ולכוללים, (כי הוא היה סוגר אותם), בקיצור עוצמה גרעינית. היה פחד לדבר איתו, הוא שידר עוצמה של "כל יכול", עד ש... נכנס איתו מישהו לשיחה, הוא התחיל לדבר איתו "על הקרקע", עבודה, משפחה, פרנסה, ואז... קרה הלא יאומן, 180 מעלות הפוך. הנהג החל להתרכך ולהשתפך, הוא פתח את סגור ליבו ושם הכל על השולחן. אני יתום, עובד כמו חמור מהבוקר עד הערב, רווק בן 40 פלוס, כבר יש לי שערות לבנות, מצב בריאותי רדוד, כל הזמן אני בדיכאון, בחלוקת הירושה רימו אותי, אין לי עזרה מאף אחד... הוא החל לבכות כמו תינוק - ולא היה איכפת לו שכל הנוסעים מסתכלים עליו!>>

   זהו רבותי! כשהאדם חי בשיטת "עפרון", הוא מתרגל לעשות הרבה אוויר, להתחבא בתוך עצמו ולשדר דמות שונה, הוא מנסה להשלות את עצמו בזהות שאולה, אך בתוך תוכו הוא מסכן! הוא צריך פסיכולוג! הוא בוכה על מר גורלו! החיים שלו הופכים למרים וקשים. אפילו כשהוא קונה בגדים - הוא לא נהנה. כי הוא לא קונה מעיל בכדי שיהיה לו חם, הוא קונה מעיל שלשכן יהיה קר, שיצאו לו העיניים. כל החיים שלו מעוותים, כל כולו "שפוני" אחד גדול, וזה כמו בלון נפוח ומרשים, אך כאשר נוגעת בו סיכה "קטנה" - הוא הופך לסמרטוט גומי עלוב. אך כשאדם חי בשיטת "אברהם", הוא חי את ההווה - ולא מחפש את "השפוני", הוא בורח מהכבוד, כאשר הוא אוכל את הגבינה עם הזעתר והשמן זית - הוא מרגיש "מלך", הוא   מאושר בחלקו. הוא "חי" באמת - ולא בשביל "מה יגידו". הוא חי "על רמה".>>

   את זה רוצה התרה ללמדנו, את הניגודים הללו. ובכדי שנבין היטב מה זה לבן - "אברהם", היא פורסת לידו את השחור - "עפרון".>>

   אחרי שהבנו מה זה שחור ומה זה לבן, מה זה חיים ומה זה דמיון, נשארה רק שאלה קטנטונת לסיום: באיזה צבע אנו בוחרים? >>

**********************************************************>>

נ.ב.>>

  התורה כותבת עפרון בלי אות ו', בגימטרייה, זה יוצא "ת", האות האחרונה באותיות. ללמדך, שמי שבוחר בדרכו של עפרון - מגיע לסוף! במקום להתקדם ולטפס באיכות חייו, הוא מתדרדר עד למטה לתהום. ואילו אברהם בגימטרייה זה "מחר", ללמך שמי שצועד בדרכו של אברהם, הוא תמיד מתקדם, הוא עולה, פניו תמיד קדימה לכיוון המחר, את "היום" הוא כבר כבש, הוא נקרא "בן עליה.>>

מנדל'ה, תסתכל "בחלון", ו...תתעודד!>>

   מנדל'ה עייף. מאחוריו יש כמה עשרות שנים. ולצערו, ההצלחה מעולם לא האירה לו פנים. יש לו מסמכים על כך שהדשא של "כל השכנים" יותר ירוק משלו. ליתר דיוק, ברור לו שלכל השכנים יש דשא, ואילו לו - אין! >>

   הנה כמה מהמסמכים: כל חייו גר הוא בשכירות, ואילו לכל השכנים יש בית משלהם. את הרהיטים הוא "אירגן" מהאלטיזכן. מה שהאלטיזכן זרק - זה מה שנכנס אצלו הביתה. ואילו לכל השכונה יש רהיטים "מהצעקה האחרונה" (הצעקה של החובות). כמו כן, החתונה שלו נערכה באחד ממחסני העירייה, ואילו החתונה של חבריו - נערכה באולמות יוקרה נטולי תקרה, המאפשרים לבני הזוג להיכנס בנחיתה (עם מסוק). בקיצור, יש לו מספיק מסמכים בשביל להחליט שמצבו עקום ועגום והוא הכי מסכן בכל היקום.>>

   מנדל'ה מהורהר ממצבו. העצב משתלט עליו - ואט אט דמעות נקוו בזווית עינו - ולפתע הוא מוצא את עצמו ממלמל: ריבונו של עולם! אני מאמין שהכל משמים, אין לי ספק שיש יד מכוונת, איני מהרהר אחר הנהגתך. אך שאלה אחת לי אליך אבאל'ה: כיצד אני יכול לשמח את עצמי ואת משפחתי במצבי העגום? האם יש תרופת קסם שיכולה להביא שמחה וסיפוק - ולשקם "בית בלי כלום"?!>>

   וכמו כל יהודי "אמיתי", בצר לו, פנה מנדל'ה אל רבו ושטח בפניו את יגונו.>>

   הרב שמע את הדברים. חלפו מספר רגעים, והרב השיבו בקולו הנעים: תסתכל "בחלון" ותתעודד! תביט "בחלון" ותתחיל לרקוד! תזכור שבחלון טמון האושר של החיים!>>

   מנדל'ה היה בטוח שהוא לא שומע טוב. מה כל כך מיוחד בחלון? ובפרט, שמחלון ביתו לא רואים כלום - חוץ מלול התרנגולים של השכן? >>

   הרב קרא את מחשבותיו - ומיד הסביר: "בחלון", זה ראשי תיבות של הפרשיות: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה. בזה תסתכל - ומזה תשאב עידוד ואושר, כיוון שיש כאן סוד גדול ורמז עמוק, אשר מי שמפנים אותו, יכול להפוך את חייו וחיי משפחתו מקצה לקצה.>>

מהו הסוד הגדול? היכן טמון הרמז העמוק?>>

"בראשית" - אם בהתחלה,>>

"נח" - הנוחות שלך מושלמת, >>

"לך לך" - העסקים והעניינים הולכים לך טוב מאוד,>>

"וירא" - תחשוש ותפחד!>>

"חיי שרה" - (מסופר בה על מיתת שרה) יתכן וקיבלת את שכרך כאן בעולם הזה - והנך מת לעולם הבא. וזה לא "וורט" אלא גמרא מפורשת! (עיין קידושין מ.>>

   שהרי אדם לעמל יולד (איוב ה' ז')! תכלית האדם בימי חייו זה "לעמול ולעבוד" על רוחניותו. ואדרבא! אם קשה לו, אם הוא מתאמץ, הרי שהוא בעליה גדולה. וכמו המשל הידוע ש... החיים זה "אופניים". אם קל לך, סימן שאתה בירידה. ואילו אם קשה לך, סימן שאתה בעליה. לכן הקושי לא צריך לשבור ולייאש, שהרי זה סימן שהאדם מתקדם וממריא למקום היעד.>>

   ובפרט, שגילו לנו חז"ל שלפום צערא אגרא. כפי הצער על התורה והמצוות - כך הקדוש ברוך הוא משלם את השכר. ועוד אמרו חז"ל, טוב אחד בצער ממאה שלא בצער.>>

   ממילא מנדל'ה - תחייך! כיוון שהקשיים שלך מזכים אותך בניקוד גבוהה אחרי 120. וגם זה גמרא מפורשת (ברכות ה.): רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על - ידי יסורין. אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא. >>

   את הגמרא הזו ברוך ה' כולם מכירים עוד מהתלמוד תורה, או משיעורו המתוק של הרב'ה גליק בדף היומי. אך ישנו "עדכון" קטן שלא כולם שמעו עליו. והוא: שבמדרש (ספרי דברים פיסקא לב) מובאים דברי רבי שמעון הללו, ולאחר מכן לומד מכאן המדרש יסוד גדול - וזה לשונו: אי זה הוא דרך שמביאה האדם לעולם הבא? הוי אומר אלו יסורים.>>

   שמעת מנדל'ה?! יסורים זה בונוס! זה ניקוד מהיר וגבוה! לא כולם זוכים לזה. זה כביש ישר לעולם הבא!-!-!>>

   הרב רואה שהסומק חוזר ללחייו של מנדל'ה, אך עדיין לא נמרח החיוך על שפתיו. נראה שהוא תופס את הדברים רק "מלמעלה" - אך לא יורד לעומקם. הרב לא מתייאש. הוא מהרהר מספר שניות - ופותח בסיפור:>>

   מעשה (שהיה באמת) באדם למוד סבל, יהודי שלא ראה טיפת אושר מימיו, אשר החליט שבאו מים עד נפש - והוא מרגיש צורך להשתפך בפני רב עירו ולבקש שיתפלל עליו שמצבו ישתנה. ממחשבה למעשה, נסע האיש לרבו, המתין בתור, וכעבור זמן מה - הובא אל הקודש פנימה - אל הרב. ראה הרב שהיהודי שלפניו עייף ולאה, וביקש מהרבנית שתכבד את ההלך בכוס תה חם.>>

   הרבנית הגישה את הכוס, היהודי לגם מהתה ו...החל לנמנם. הרב המתין. כעבור 10 שניות פקח היהודי את עניו כשכולו שטוף זעה קרה, אמר "שלום", וצעד לכיוון הדלת. הרב קרא לעברו: רבי יהודי, רבי יהודי, הרי באתה אלי בשביל משהו, מדוע אתה כבר הולך? השיב לו האיש: מפני שכבר קיבלתי תשובה לשאלתי.>>

   כאשר לגמתי מהתה שהגישה לי הרבנית, החלה ליפול עלי תרדמה. והנה אני חולם שמגיע יומי האחרון... אני נפטר מהעולם... והנני מובל לבית דין של מעלה. שם כבר חיכו לי מעשי בדמות מלאכים, והנה המשפט החל... ולפתע הכרוז קורא: בבקשה לשים על המאזניים את המצוות! מיד באו מלאכים והניחו חבילה "קטנה" על המאזניים. אך המאזניים לא הראו כמעט שום תנודה "מהמשקל" שהונח עליהם. לאחר מכן קרא הכרוז: נא להניח בצד השני את העבירות. ולפתע, חבילות חבילות החלו לצנוח על כף המאזניים, כמויות שלא האמנתי. ואני התחלתי להחליף צבעים. תוך כמה רגעים הוכרעה הכף לרעתי!>>

   לפתע אני שומע קול עצום שואג ושואל: איך לא תבוש... ירדת לעולם עם נשמה צחה וזכה, למה החזרת אותה כל כך מלוכלכת? קיבלת מתנות יקרות! בריאות, אשה, ילדים חכמת חיים... מדוע לא הבאת תמורה לכך? >>

   פתאום נשמע רעש גדול, והנה אני רואה שבאים מלאכים לבנים וחבילות גדולות בידיהם, והם דורשים לעצור את פסק הדין. מדוע? כיוון שיש לקחת בחשבון גם את היסורים והסבל שעברו על האיש בחייו! ומיד הם מניחים את הארגזים על המאזניים. אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, והכף התחילה לזוז. אט אט הכף החלה לקבל משקל ולרדת, והנה כבר היא עומדת להטות את המאזניים לצד זכות.>>

   בבקשה להביא עוד צער אחד - קורא המלאך. עוד צער אחד והכף מכריע את המאזניים לצד זכות! אלא ש... כמה שחיפשו, לא מצאו עוד צער שלא נלקח בחשבון. ראה היהודי שגורלו מונח על כף המאזניים "כפשוטו", והחל להתחנן: תעשו טובה, תחפשו עוד פעם, אולי היה לי עוד צער שלא הובא כאן למשפט? אך המלאכים טענו שכאן זה עולם האמת והכל שקוף, ולרוע מזלו חסר לו עוד מנת יסורים אחת להכריע את הכף, ולכן גזר דינו נחרץ בהתאם.>>

   בשומעי את פסק הדין - התחלתי לצעוק: למה "ריחמתם" עלי כשהייתי למטה והבאתם לי רק "קצת" יסורים? מדוע לא ציערתם אותי יותר? ל....מ....ה?-?-? כך ביכיתי את מר גורלי - ומיד התעוררתי.>>

 >>

> >

  אני מתבייש לומר, אך  באתי לכאן בכדי שהרב ישנה את מזלי וגורלי, אך כעת נפקחו עיני, ואני יודע שאני עושה את עסקת חיי - ואיני חפץ בשינוי המצב. היהודי אמר "שלום", ויצא.>>

   הפנמת מנדל'ה את הסיפור?! דע לך שהוא היה באמת והוא לא משל! והסיפור הזה עולה בקנה אחד עם המדרש (הנ"ל) שבהמשכו כתוב בזה הלשון: יהא אדם שמח ביסורים יותר מן הטובה. שאילו אדם בטובה כל ימיו, אינו נמחל לו מעון שבידו. ובמה נמחל לו? ביסורים.>>

   הבנת מנדל'ה? בחלון הנ"ל תסתכל, תחיה את ההשקפה הזו, מזה תשאב עידוד - ובזה תֵחַיֵה את נפשך ונפש בני ביתך. >>

   כעת מנדל'ה היה מרוצה. הוא התחבר לדברים מאוד והבין את עוצמתם. הוא "תפס" שבעצם הכל לטובתו - והמחיר שווה את ההשקעה. הוא הודה לרב, אמר שלום, "חייך" ושב אל ביתו.>>

   יתכן ומי שקורא את הדברים עד כאן - תמה ומרים גבה, ואולי אפילו שתיים, ואם יש לו שלושה - אז הוא מרים את שלושתם. מדוע כותב שורות אלו צריך לספר לנו על מנדל'ה ותסביכיו? מה הקשר של כל זה אלינו? זה אולי שייך לשנות השישים או לדור הקשישים. אך לנו דור הלימוזינה והתפוזינה, דור הג'ינס והצ'יפס, דור שיש לו את כל ההנאות בהישג יד, לנו אין קשר לכל הסוגיא הזו. הנה! פקידי בנק מחייכים, ראשי עיר משדרים עוצמה וכו'.>>

   אם מישהו חושב שהבעיה של מנדל'ה נדירה ורחוקה ממנו, הרי שהוא טועה! כיוון שגם מי שיש לו כסף, יכולת, ואולי אפילו מנהיגות, לא בהכרח שהוא מאושר. ואדרבה! אם נחטט לעומק, אם נסתכל מתחת לחיוך של פקיד הבנק או ראש העיר, אם נהיה איתו בשעות שהוא לבד עם עצמו, כאשר הוא בחברת בני ביתו, נשמע ממנו זמירות אחרות ממה שהוא משמיע בבניין העירייה או מאחורי הדלפק בבנק. בעירייה או בבנק הוא משדר: אנו עוצמה... אנחנו נביא... יש לנו את היכולת לעשות... ואילו בבית הוא לוחש לאשתו ש... המצב קשה, אולי יהיה פיטורים או בחירות, הרופא אמר ש...  >>

אין ספק שכולם מרגישים את הפסוק (איוב ה' ז') אָדָם לְעָמָל יוּלָד. לכולם יש קשיים וייסורים!!! רק שיש כאלה שמשדרים את זה בפומבי, ויש כאלו שמחביאים את זה מתחת לשטיח, אך בשורה התחתונה, "אדם מאושר" זה מצרך נדיר. >>

   אין לנו ברירה, אנו חייבים להודות שמנדל'ה זה אנחנו! לא פעם ולא פעמיים לוחש לנו יצר הרע שהדשא של השכן "מאוד ירוק", ואילו לנו אין בכלל דשא, ויצר הרע שולף מסמכים - ואנחנו מתחילים להתמלא ברחמים עצמיים וכו', ואז יצר הרע מכניס את העצבות לתמונה, ולמחרת כבר יצר הרע מחליף את השלט של הדלת, ובמקום משפחת "איבגי" הוא שם שלט של משפחת "דיקי", האווירה בבית עצובה ועגומה, וכבר מפורסם וידוע, שמשרד החיוך קבע שהעצבות מזיקה לבריאות. אלא שלפעמים כלו כל הקיצים! אין ברירה! אנחנו מנסים לאחוז באיזשהו "ענף מעודד" - אך איננו מוצאים דבר כזה, ובמקום שזה ילך וידעך, זה גודל ככדור שלג - ואנו אובדי עצות.>>

   כעת למדנו נוסחה חדשה לחיים: מסתכלים "בחלון" (במסר שלמדנו מהראשי תבות הנ"ל) ומחייכים!>>

   זכינו להבין שאם (בראשית) בהתחלה (נח) הנוחות מושלמת (לך לך) העסקים הולכים טוב (וירא) צריך לחשוש ולפחד (חיה שרה) יתכן ואנו מתים מבחינה רוחנית, יתכן ואת עולם הבא אנו מקבלים כבר בעולם הזה. שהרי זה הפך תכלית קיומינו!>>

   אך אם יש לנו קשיים, אם "האושר" מבקר אותנו לעיתים רחוקות, אם אנו מרגישים מאמץ ובפרט אם זה בענייני עבודת ה', סימן שאנחנו בעליה, שהרי החיים זה אופניים! קל לך? אתה בירידה. קשה לך? סימן שאתה בעליה. ובעזרת ה', הקרן שמורה לך לעולם הבא, ומהפירות תהנה עוד בעולם הזה, זה רק עניין של זמן. הבנת מנדל'ה?-?-?>>